הפלצבו של עולם התנועה

הפלצבו|פלסבו של עולם התנועה, או כוחה של אמונה:

אם עברתם לא מעט מטפלים, פיזיותראפיסטים, רופאים, יש לכם סדרת תרגילים לאזור מסויים בגוף, אתם חוזרים על אותו חימום כבר שנתיים, אתם באים למורה עם רשימת ״את זה אני לא עושה״, או ״פעם הייתי יכול...היום כבר לא״, או ״רק״ סובלים מכאב של פתולוגיה מאובחנת כלשהי, שנעלם בזמן פעילות גופנית, אז זה הפוסט בשבילכם: אני פוגש לא מעט ״פצועים״, במיוחד מעולם התנועה. חשוב לי לחדד, שאין לי נסיון כלל עם פגועי טראומות, או בעלי הפרעות נוירולוגיות והפוסט הזה מחודד לאלו שעוברים פציעות כתוצאה מביומכאניקה תקולה. לא משנה איזה ספורט ותרבות תנועה.

לאחר הפגיעה, מתחילים לפנות לאנשים שמבינים לדעתכם בגוף. אז שניה רגע אגיע למסקנה הסופית, אף אחד אין לו מושג באמת חוץ ממכם. גם ל-mri יש מושג קטן. הוא מראה את הבעיה. הוא לא מבין אותה!. כל אחד מאנשי המקצוע הטובים שפגשתם יביא טכסט. חלקם יחלקו את שמות השרירים, מילות קוד לפתולוגיה ויתנו מהפרקטיקה שלהם, לפי נתונים סטטיסטיים, כמה תרגילים ותנועות לשיפור המצב. הסיכויים שלכם הם 50|50. ככה זה. יש כאלה שזה עובד ויש כאלה שלא. יש כאלה שעבד להם כי זה עלה על הבעיה בדיוק והגוף שלהם ״טרי״ ומגיב מהר לשינויים ומחובר טוב ברשתות העצביות והרקמתיות ויש כאלה שזה היה לגמרי פלצבו-אמונה. לגיטימי זה עובד נפלא. ריפוי לגיטימי. אבל יש כאלה שהפלצבו הזה נודד למרחקים ארוכים וכתוצאה מניתוק ממושך מהגוף, הם מדמיינים את השיפור, את התיקון ומייצרים הדחקה לגבי מצבם. בכל זאת, היעדים המנטאליים, להיות אדם מתפקד בחברה בכל ההבטים שהיא מציבה לו, מפתיעים אפילו את הרפואה, חזקים יותר מכל גוף. אבל כשהגוף מסמן די- נגדיר אותו כבוגדני (למרות שנצא לריצה ונרגיש טוב יותר- עדיין אכעס עליו ואתאכזב ממנו). אותם מדמייני טכסט, כשאני בא במפגש איתם, נותנים לי הסברים סופר מדוייקים, הם נהיים מומחים לרפואה שנה 5 ולאנטומייה, הם שולטים במחקרים של הפתולוגיה שלהם וכל מידע שקיבלו מבעל מקצוע הם הפנימו לתודעתם. אתן דוגמא פשוטה יותר: באת למורה (פעם זכר פעם נקבה - לא להתפס לזה אני בטראומה עוד מזה שחשבתם שאני שוביניסט מחליש נשים), והיא אומרת את המשפט הבא: ״יש לך פסואס חלש״. ואי ואי מה מתרחש באותו רגע בראש של התלמידה....(חראם!) הלכת לרופא והוא אומר לך: ״ אין לך הרבה מה לעשות, תצטרך לחיות עם זה״......אני נכנס כאן לדכאון. וכך הלאה. בכל רגע, כל יום, שנה אחר שנה אלו טכסטים שנאמרים שם לאויר. ויש עוד טכסטים בסחר מכר הזה בין אנשים- רוחניים! אוי איך שאני ׳אוהב׳ את כל ה״יש לך בעיה באלמנט אויר״ ואי ואי ואי......כן כן יש לי מלא מה להגיד אבל לא כאן. זה לא אומר שאני לא חי ונושם רוח. אני משתדל לפנות למה שאני חש ומבין פונקציונאלית (לא מצליח לקלוט אם יש נשמה...לדמיין אותה סבבה). מחשבה זה פטיש אצלי. דינאמית ומתפתחת. תורות מזרחיות הן מדהימות. אבל שוב, יחסי התלות המוחלטים הם אלה שיוצרים את הבעיה. ולעיתים הבעיה זה סתם כי אתה הולך כמו טווס ולא כי האדמה לא יציבה תחתיך ואתה זקוק לבית. אין ספק שטכסט רוחני יכול להיות פלצבו באותה מידה, אך שוב, לפעמים הדמיון הולך ומתרחק מדי ומגביר את הבעיה (שנעלמה לזמן מה כתוצאה מניתוק התודעה מהגוף בעקבות הדמיון). יתרה מזו, יתכן וכואב לך רק בגלל שהדמיון נותר, אבל הבעיה כבר לא נמצאת (רוצים הוכחה מחקרית- תחפשו- יש בשפע, אני לא ארשום כאן ״מחקרים מוכיחים ש....״). לפעמים זה דורש תיקון שלנו כמורים מול התלמידים, תיקון בשפה: למשל, כשבא מישהו ואומר: ״היי, אמרו לי לבוא לפילאטיס, אבל יש לי פריצת דיסק. זה סבבה ?״.......אז אני בא ומעצבן אותם ואומר: ״אין לך פריצת דיסק כי אחרת לא היית עומד מולי ומסביר לי שיש לך אחת. מתי פרצת את הדיסק?״.....הוא עונה: ״לפני שלוש שנים.״ אז אני במשפט אחד מסביר לו: ״הייתה לך פריצת דיסק וכרגע יש לך צלקת מאז. זהו פצע דחיסה (למעט טראומות חיצוניות כמו תאונת דרכים) וכמו כל פצע על פני העור, בתוך הגוף מתקיימת אותה תופעת הצטלקות. אבל הדחיסה לא נפתרה. אז כן! תיכנס ותקשיב להוראות שלי!״.

לאן אני חותר? להתעוררות פיסית קודם כל. יש לך בעיה באזור מסויים בגוף, לך תסתכל עליו בספרות. אפילו יוטיוב היום הרבה יותר טוב מכל אקדמיה. אחר כך תיגע. תכניס אצבעות. תחוש. אני מפתיע אנשים שאפשר לגעת בבטן שלהם. באיברים, בעמוד השדרה שבבטן!, בשרירים הפנימיים. הם מתים על זה!!!!! האיברים, לא האנשים. אחר כך באות התנועות. תרגישו. לא הרגשתם? נסו שוב. חופר, חופר, חופר על נשימה יישומית. לא פוווווו. לא 10 שניות. מצידי שיעור שלם. בואו לסדנת נשימה. עכשיו, עכשיו תירשמו.

לא לדבר על הבעיה, אלא לפתור אותה. הרבה זמן עם כאב יוצר כימיה באזור הכאב וסביבתו שגורמת לעצמות ל׳הרקב׳. לא טוב! יש נקודות אל חזור בגוף שלא ניתנות לשינוי אלא רק בניתוח.

אני מציע בשיעורים הבנה עמוקה של הגוף, החל בשפה, חלקים גדולים וקטנים של הגוף, אח״כ, מחפש דרכים מדוייקות ופשוטות לתת דגשים תחושתיים ולא דמיוניים. אין ספק שכוחו של דימוי הוא חיובי, אבל אם לא תרגמתי אותו לתחושה פיסית, תגובה פיסית, אז הוא חסר משמעות. לימוד אנטומיה, שכל מתרגל ומורה לא יפסיקו לעולם ללמוד, לפתוח ספר, להתעדכן עם המורים שלהם, השיטות שלהם והשתלמויות עדכניות וחשובות שמסתובבות בשטח. לקום כל בוקר ולתרגל מתוך חיפוש ולא כי מישהו תייג את הבעיה. אפשר גם בתור לסופר. להבין שהגוף נושא יכולות ריפוי תמידיים. איך? מאד פשוט, כל יום הוא התחלקות של תאים חדשים ורעננים ופרידה מהישנים. העצם למשל, היא תהליך של הרס ובניה בו זמנית ומתחלפת בממוצע כל 7 שנים. כל אלו הם מתנות האבולוציה- כי אם היינו מוחלטים, לא היינו שורדים שינויים. כדי לעמוד בשינויים- אנחנו בעצם קונספט של נהר זורם: שבו על גדת הנחל ותראו כי כל הזמן באים מים חדשים. בתפיסה זה שטוח- ׳נהר׳. אנחנו בדיוק אותו דבר רק לאט. לכן, אף בעיה לא באה להשאר, ואם היא נשארת זה כי אתם תוקעים אותה ובחרתם כיוונים דמיוניים, נאחזתם בטכסט של אחרים ולא עצרתם להזיז את הסלעים הגדולים בעצמכם. במו ידיכם, תרתי משמע. עם כל הכאב והעוצמה הדרושים. עכשיו, משהכאב נרגע והבעיה מתפרקת ונמוגה בשתן, נשאר להתאים את הסביבה למצב החדש. מי אני ללא כאב? תתפלאו! זה מאד קשה להפרד מכל ההרגלים, הדפוסים, ההנחות, מיעוט התפקידים, המגבלה, אי ההגשמה העצמית והתלות שיצרנו סביבנו. תת המודע לא מוותר ככ בקלות. נראה לכם? זו רעידת אדמה לכל דבר כשמחלימים אחרי שנים עם כאב!. אבל זו גם אחת החוויות הכי חזקות, הכי מלמדות, הכי מחזקות והכי רוחניות שיש. חיבור טהור. כח שהוא מורגש כמו נס.

רצף הסדנאות שיצרתי נקרא ״הכר את גופך״ ויש שם מידע בסיסי וחיוני לכל הולך על שתיים. אם הגוף כואב, זה כי אתם מכאיבים לעצמכם ולא ניתן להפריד אותו מהסיטואציה. תשאפו לדבר בגוף ראשון. עמדו מול המראה ותגידו ״שמי.....ויצרתי בעיה בגוף שלי ואני מוכן לפתור ולפטור את עצמי מכאביי.״ זו אמונה שבאה עם הבנה אמיתית. אחריות אישית לשרשרת הארועים. זו הידיעה שאין בגוף דרך ללא מוצא אלא אם אני שם את עצמי בה. הערה חשובה, בעלי מקצוע זה חשוב כשותפים לפתרון, מקצועיים ככל שיהיו, אך האחריות היא אישית, המחקר הוא פנימי, הטלת ספק נדרשת כדי שנהיה בשאלה. להיות בשאלה זו תשובה והן לא ניתנות להפרדה.

אז שימו לב לטכט שהשתרש על הבעיה. שימו לב לדקויות בעמקי המחשבה. שימו לב והתמקדו על המניעים ברקע לטכסט הזה. מהן האמונות שיש לכם על הגוף. את כל אלו תבדקו. תבואו בספק ושאלה כדי לתת צאנס ראוי לגוף שלכם להראות לכם את הדרך. ככל שתעבדו על החיבור הזה, של גוף ותודעה, לא תצטרכו להגיע לסף כאב גבוה ומאוחר מדי אלא תרגישו את הסטייה שלכם מעצמכם כבר ברגעים הראשונים. היציאה מהמבנה האנטומי היא זהה ליציאה מהמבנה התפיסתי. הכי כואב זה לצאת מהמבנה הייחודי לי. מאמץ כביר.