עונג

עונג. השבוע לימדתי את הקבוצות שלי לזוז כדי להביא עונג. לנסות להבין עונג. לא רק לגוף. לעוד מרכיבים של קיומנו. (אנרגיה, נשמה, נפש וכל אלו, איני דן בהם כי אני לא ממש יכול להרגיש אותם, טרם התחלתי לשמוע קולות תקשור ואין לי שום יכולת למדוד מרידיאן בזרימתו ומלבד ההכרה שאני הוא אני יש לי גוף). השיעורים התחילו בדוגמא בה, שני אנשים, יעשו את אותה טכניקה, אותו ספורט, אותו רצף תרגילים ואחד במשך השנים יגמור לעצמו את הגוף וישחוק כל פיסה טובה בשלד ובאיברים שלו והשני ישאר כמו חתול. הקדמתי בעובדה שכיום, אנו רואים את הגוף שלנו כמו שאנו מתייחסים לרובוט- בובה עם צירים (אני מתייחס אליו כאל אבוקדו). יש שלד ועליו מולבשים שאר החלקים ומושתתים עליו. יש לכל ציר טווחי תנועה, יש לכל מערכת מאפיינים מדוייקים ומדידים ולכל פעילות ספורט היום יש את הנוסחאות שלה. לקחנו בעצם את האגו|שכל|הכרה והתחלנו לפרק את החוויה הזו שנקראית- בן אדם. תנועה היא חלק אינטגראלי ממושג הקיום והאבולוצייה ופירקנו גם אותה. לגורמים. תחרותיים. השוואתיים. כך היא הפכה לספורט ובשפה שלנו אף אנו מדברים ש״אני צריך להתאמן״ ״אני צריך לחזק את הגב התחתון״ , ״יש לי בטן חלשה״, אין לי גמישות בכתפיים״, ״עד 45 מעלות הדלתואיד מתגייס ומעל, הטרפז״, ״השריר שלי קצר״, ״חייבת להאריך״, ״שחייה זה טוב לגוף״ וכו׳. הגוף נהיה צד ג׳. זה לא אנחנו. זה הוא. זה אני. נוצרה הפרדה. אין שריר שלא מדדנו, חקרנו, אין מפרק שלא תיעדנו בכל מכשיר אפשרי שיש. אין ספורט שלא בא עם נתוני מערכת מדוקדקים לגבי תוכניות האימונים שלו וכיצד להצליח לכבוש את השיא האישי כל פעם מחדש. המצאנו אפילו אוכל תעשייתי שיתמוך כזה. הכל כדי שנראה תוצאות חיצוניות (דימוי גוף ויופי), מדידות, ברות השוואה, כמותיות, כאלו שניתן לשחזר ולהעביר הלאה בגרפיקה וטבלה משוכללות. וכך, עולם התנועה והספורט המערבי בעיקר, כולל מה שאסף מהמזרח והפך לשלו (יוגה למשל), מתייחס לגוף כאל בובה עם צירים. שיעורי הפיטנס, שרים הלל לארבע ראשי, מוסיקה בספינינג, פילאטיס עם קפיצים, אביזרים ועוד מגיעות מלא המצאות. מרתון רצים, אופניים, אקסטרים וכו׳. אפילו בעולם האנימציה רואים את התפיסה הרובוטית הזו. אנימטורים לא מצליחים לשכנע אותי שהדמויות אכן הולכות בטבעיות והרמונייה (ובבקשה בלי הבולשיט הזה שהם בכוונה עושים את זה כי הטכנולוגייה ממש מדוייקת וזה עשוי להלחיץ את המח). כל תחומי התנועה מסבים לאדם רק דברים טובים (לרוב). גם את זה אנחנו מודדים- כל הורמון נשקל בזהירות, מתי הופרש, למשך כמה זמן ומהי ההשפעה שלו על ריאקציות כימיות אחרות. הכל אנחנו יודעים. התחושה הטובה באה אחרי האימון! לרוב אדם יבין שהתנועה עושה לו טוב רק אחרי. ואז לרוב הוא גם מתמכר. אבל עונג?! איך אפשר לדעת עונג כשאתה עסוק בלמדוד? בלהיות טוב יותר, לכבוש עוד קילומטר, לקבוע שיא חדש, לשרוף עוד קלוריות, לחטב, לדייק, לגדול במסה? איך? אנחנו עסוקים. עסוקים בלמדוד, לצבור ולעמוד בקצב הקידמה, בלהתמכר ומה עם ההזדקנות, רוצים להשאר צעירים לנצח, לא למות. תעבדי היום קשה כדי שהישבן שלך לא ייפול! תעשי יוגה כדי ש....העיסוק במטרות הזה מרחיק את האמת. של אדם מול החוויה שלו. את אותו עונג. עונג לא עולה מתוך עיסוק וכל אלו. עונג הוא לא מתוך הפרדת האני מהגוף. אין מדידה. אין השוואה. אין חוקים. עונג זה לתת לעצמך לזוז לפי כח אחר. חוק אחר. לא אתה מחליט. אלא יישות התנועה המתקיימת אצלנו בגוף. זה לבוא לאימון (לפנות זמן ומרחב) ולא לדעת מה התוכנית. עונג זה לבכות באמצע תרגול מרוב שתנועה ריגשה אותך. עונג זה מדיטציה בתנועה שכל כך טוב לך, שהמח נמצא באפס מחשבות וצולל לעולם תחושתי וחוויתי אחר. אפס מדידות. רק אחרי שהסתיים העונג הזה אתה שואל ״רגע, מה היה שם?״. הזמן עצר. לא תכננת אף תרגיל, אף תנוחה. היית. אם יש נשמה, אז זה לתת לה את החוויה הכי מדהימה והכי עוצרת נשימה! אפילו באמצע תרגול נשימה. שהחוויה האנושית שלה היא עילאית. נטולת סבל. טהורה. כמו טכסט עם כוונה. ככה, תנועה עם עונג. בזמן התנועה! לא אחרי, אלא תוך כדי! וכך ביקשתי מכולם לחפש את העונג תוך כדי התנועות, לעוף על הטכסט שאתן להם, להתרגש מהמוסיקה, מהכאן ועכשיו. זו בריאות, זה ריפוי, זה שיקום, זה שטיפה פנימית, זה איוורור, זה שחרור מתחים, זה חיבור, זה אחד עם הרגע הזה של כולנו. (מי שיש לו עונג מטכסטים בלבד, ללא תנועה, רק מח ומחשבות לעיבוד ואיסוף נתונים, אמנות טכסטואלית, דיבור וניתוח אין קץ בבית קפה בתל אביב או על ספה באיזו דירה שהפכה לקליניקה, לא מכיר עונג אמיתי מהו ולא משנה כמה בכה ממילותיו של הסופר האהוב עליו. אם רק טכסט מענג אתכם, תשנו, תנסו שנה עונג פיסי). חיפוש העונג האישי מביא להפנמה והכרה בגבולות של האדם החווה את מציאותו. החיפוש הזה אחר העונג ישוכפל במציאות. אמשך לאנשים שמזוהים על ידי הרקמה שלי, שחווה עונג, רק כאלו בעלי אותו תדר. אפרד ממוצצי האנרגייה ואפסיק ליצר לעצמי חוויות של abuse. כי ידעתי מהו עונג. מתנועה:, פיסית תחושתית, רגשית, כימית, מנטאלית. עם העונג יבוא השיקום, יבוא הדיוק התנועתי לבד, יתעורר הריפוי, הכאב ישכח והגוף ינחה מה נכון ומה לא. כשהעונג בה, לא רוצים ולא צריך לישון כל כך הרבה. ברור כשאנו ילדים אנו ישנים כי תהליכי הגדילה הם עצומים ומתרחשים בזמן השינה. אין גדילה כשאני בוגר. יש אסקפיזם. אם יש נשמה, אז היא בורחת מהגוף לכמה שעות להיטען מהסבל הזה שיצרתם לה בחוויה הקיומית היומיומית. כשיש עונג, היא רוצה להשאר בעירות מלאה וכמה שיותר. וסקס? תתחילו בלהנשים אחד את השני- פה לפה- תעבירו את האויר מהריאות שלכם לזה שאתכם- אם תצליחו, זה כי אתם אתם ממש ממש אוהבים אותו. זה עונג. לשאת את האויר שלו אתכם כל היום.