על כאב

מתוך מייל למורות שלי בקורס (לא לעשות לייק סתם דיר באלאק. לקרוא. השקעתי ממש):

" שבת שלום ושבוע נפלא לפנינו: הרבה מידע זרם בהרצאה האחרונה (הרצאה על כאב ב.נ) ואין ספק שהוא עוד יהדהד בכן. זכרו, עליכן לבדוק במציאות. עליכן לאסוף מידע, לשאול אנשים, להבין לעומק מה עובר על אלו שכואב להם להן ולא רק על עצמיכן כדי לספוג את המידע שקיבלתן תיאורטית. הרי מירב לא הכאיבה לכן. היא תהרוג אותי כשתראה שכתבתי מירב עם יוד... זה לא מספיק להבין שכאב זה פרשנות ברובו. להבין שכאב זו דרך תקשורת בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. מן מנגנון קירבה שכזה ולא אויב אכזר ואלים (כשכואב למישהו זה מייצר בסביבה משהו לא?!). כשמבינים כאב נכון באות גם תובנות הנובעות מכך. למשל: לא מזמן אמרתי לכן שכל האנשים יבואו אלי ויגידו לי יש לי בעיה......ואני אתקן אותם לתמיד שהן והם צריכים להגיד: " היי בועז, יצרתי בגופי בעיה". כי אז תהיה אחידות בין המציאות ולמח. האיחוד הזה הוא עירות. לא רק לקיחת אחריות אישית שמסתמנת פה אלא התפכחות והתפקחות לאור המצב כמסמן שהנה לפנינו מורה דרך (הכאב) הבא לשים לנו גבול ולעדכן בכלל שחצינו אחד. ועל אף שנורא נורא נורא נרצה לשמור על השגרה\איזור נוחות (שלאחרונה מקבל רייטינג גבוה ומייצר אשמה מצויין במיוחד כמניפולציה לשכנע את השומע שעליו לעשות שינוי.....נו פאתטי מה אני יעשה....) בהחלט עלי לשקול שינוי שגרה (גם אם אני אקטיביסט וחופשי חודשי בהפגנות של הימין ושל השמאל- עדיין מפרק הירך שלי יותר חשוב וגם הברך). אם התשוקה והאובססיה לריקוד, לתרגול, למורה, לעבודה, לסקס, לאוכל רע, להקאות, לסמים, לעישונים, לעקשנות טבעונית, לאקולוגיה על גלגלים, לאיפור, לתוספים, להרעבה עצמית, להזעה מוגזמת, לעליית דופק חוזרת וכו' וכו'.......אם משהו מזה וכל הנתונים והנסיבות עד כה הובילו לכאב (כולל אתכן הכואבות היקרות שבאו לקורס עם כאב) הגיע הזמן להבין- שמה שאני עושה ועשיתי עד לרגע זה שהחיינו, יצר את זה. התמהיל הזה שאני הוא אני עד כה יצר את זה שיש ביטוי להפרעה בגוף. הגיע הזמן לחזור הביתה ולבדוק מי נמצא שם- אי שם למעלה בפנטהאוז- מח. האם התנתקתי? התשובה היא כן. כי כבר הבנתן שכאב כרוני\מתמשך שמעל 3 חודשים יוצר טשטוש במפת הכאב והתחושה בגוף כך שתכלס, אתן לא ממש יכולות להכיר את הפיקסלים הקטנים של הגוף ואזור מסויים הפך להיות קהה וכהה. ולא משנה מה תעשו ממה שעשיתן עד כה זה רק ילך להתחדד בעומקו ובשורשיותו. כי הכל אחד במציאות. הכל קשור ולא ניתן להפרדה. מה כן אפשר לעשות? הכי קל: שינוי. לוותר על שגרת האימונים. לרענן באחת חדשה. לחפש מורה אחר למרות שאני מתה עליה, לאכול משהו אחר ואולי לנסות תה חדש ולא לחכות להמלצה של מישהו אחר. להעלים מרכיב מהתזונה, לשנות את מנהגי הבוקר ואולי להוריד בכל זאת את כמות המרכיבים ביוגורט כי הרי אין לנו באמת מושג שגוג'י וחיידקי ל.אצידופיליס הולכים יחד ויש מצב שהם ממש מתנגשים בגוף. לנסות תרגול כח חדש, אולי לנוח ממשקולות גם אם יאהבו אותי פחות. לכן, כשכואב לכן\לכם, המבט והצעד הראשוני יהיה פנימה. אה! איזה פטנט! כן. ככה. לשכב רגע או לשבת. לסתום רגע מלהתעסק במי מה מו. ולראות. יבוא פתרון. מובטח. יתכן שהוא יבוא בכלל בצורת חשק לחסה או כל דבר אחר שינחה אתכן לעשות עכשיו. בעשייה. או שפתאום הריח של הסבון יחרפן אתכן ואז תמהרו לקנות את הפרסום הבא במקום להבין ש....חזרה למקורות, גופי רוצה להסתבן עם חומרי גלם טבעיים ונמאס לו מהאלרגייה בעור כמוני. אני יכול להמשיך עוד שעות, אתן יודעות אבל הבנתן את הרעיון (משתדל תמיד לכסות כמה שיותר כיוונים ולא לשעמם ולחפור רק על תנועה). ואם לתת סיכום קורס קצר בחציו השני אז אני אומר ככה: אל תפסיקו עם זה. תתרגלו לזה. לזה שאתן זקוקות לשינוי. לזה שאתן זקוקות לחשוד במח שלכן שכבר הבנתן עליו כל כך הרבה, משינויים והשלמות גרפיות שראינו (SELECTIVE ATTENTION) ועד דמיונות שווא של כאב. ככל שתגדילו את החשדות, כך העירות תתגבר ותהיה חלק משמעותי בבחירות בהחלטות בכיוונים במשמעויות ובפתיחות שלכן לקבל אהבה שקיימת חינם ומשודרת נון סטופ מאמא אדמה ומאבא שמיים. אתן מנוע של אהבה. נושמות= מקבלות נותנות. רק אתן יכולות להפריע לתהליך הזה. תחשדו גם בקיומכן: האם אתן באמת מי שאתן או ששוב הלכתן בעקבות ההנחיות הנסתרות של כל הסובבים שלכן. מספיק לשמוע איך הם מתבטאים על נושאים אחרים וזה כבר מיישר אתכן. אתן דגמא: יש אנשים שנמצאים במקצועות שנחשבים נמוכים ולא שואפים ליותר מזה. תדעו באופן מוחלט, זה לא בגלל שהם לא יכולים, לא צריכים, לא חכמים ולא יזמים ושאפתניים. זה נקרא אילוף. פשוט אילפו אותם. להיות צייתנים. להסתפק במועט. לאהוב את הקדוש ברוך הוא הוא ההוא ולקבל את מה שיש. להגיע לבית הספר אחרי האיומים בגן, לבדוק גבולות ולקרוא לאבא ואמא לשיחה עם המורה ולגייס אותם נגדך, להיות מושעה מהתיכון ולשרת מדינה מושחתת בשם בטחון המשפחה והאומה כי אם תסרבו ללכת הפוך ממצפונכן תרותקו לכלא וזה ממשיך באיום על שאם לא תשלמו מיסים נלך לכלא ואם נהיה בחובות יעכלו לנו וכו. העצוב הוא גם שאנו מגיעים כל כך גמורים מהאילוף הזה שלמי יש כח להתלונן שאמא שלי חיה מ-2000 שקל היום ( פעם זה היה פחות). אני אומר- לשאול, לבחון, לבדוק, להאיר, להעיר, לשים גבולות לעצמכן ולאחרים, להבין תמיד מה המחיר ומה הרווח של כל מחשבה ובחירה מודעת. לא להוליך שולל ולא ללכת שולל. אני כמו שאני דורש, בוחן תמיד אם אני עדיין בקטע של מורה. זה מתיש כל הלוז הזה אותי. אני כנה אתכן ואומר מעמקי ליבי, זה לא פשוט להכיל כל כך הרבה אנשים כל יום ולהיות בנתינה של מידע (ולא הרבה מעריכים את המידע הזה לצערי ומקבלים אותו כדרך אגב...) ועדיין לאהוב אותם ולתת להם ולהן אותו מבלי שישלמו על זה בתמורה- אני אישית אוהב מנעמים כמו ביבי: כשאופים לי לחם, מביאים לי פירות :) ההבנה שאני נוצר מתועדתכם של האחרים כמו ש- MRI יוצר תודעה של כאב היא הכרחית להמשך הקיום המתעורר. אתם סורקים כל מילה וכל צעד שלי, אני מקבל פידבק, מנקה מה שלא עובד ומשאיר את הטוב וממשיך בכדור השלג הזה. אך חובתי היא לעצור ולבחון אם מתאים לי או לא. לכן גם בחרתי לא להביא ילדים לעולם. זה לא מתאים לי. זה לא בדי אנ איי למרות שהם שרופים עלי :) ולכאן לא אכנס כי זה ממש ידכא אבל חלק מזה הוא אגואיסטי אמיתי שבו אני חושב על היכולות שלי ואם אני מסוגל להקריב חלק למען מישהו אחר. לא בטוח....אני עדיין רוצה ליצור שינויים שלא יפגעו באף נשמה שלצידי ומבלי שהיא תרגיש את האשמה הנסתרת שהיא עיכבה אותי בחיי (שלא נדבר על הורים שאומרים בפועל ובקול רם 'בגלל הילדים לא עשיתי רשיון'). ונראה לי בכלל שיש ל עוד תהליך ריפוי של הילד שבי, כי הרי זירזו אותי ואותנו לגדול ולא נתנו לי את השנייה הזו, רגע, עוד קצת לשכב בארגז חול. נחזור לכאב. כמו בסמנטיקה שלו, כ-אב. כמו אבא שמוביל דרך. לא אויב. לא עונש. לא ברירת מחדל. אלא כמו זיעה כשחם. כמו נעים בסקס. כמו קר בעצמות. ככה כאב. עוד תחושה שבאה רק לטובתנו הנעלה ביותר. אם התעלמתי מהגוף כל החיים, סתם דוגמא :) ונניח אני טוחן את הגוף במכון כושר (הכל בכוונה תחילה כאן כן....לקחתי אדם שחושב שהוא בצד הבטוח של הסיפור, אגב גם שחיין וגם גולש גם וגם וגם- בקיצור כל מי שהוא חושב שהוא....) ומתעלם באופן מוחלט מהבנת הגוף שלי לעומק, משמעות תנועות עמוד השדרה, שליטה טוטאלית במנגנון הנשימה, הוא\היא כך ממשיכים את שושלת התרדמת והניתוק עד כדי כך שאת הכאב החלש הראשוני שהגוף עושה אני לא מרגיש בכלל. את אותו מרק כימי שמגיע לחוט השדרה ומסונן על ידי אינטר נוירונים ממש בחוט ומנסה בכל לשון של בקשה להגיע למח ולדווח על תקלה אני לא ארגיש כלל. לא יהיה לי מושג קלוש שהתחלתי אולי בדרך בלתי הפיכה. רק כאשר יתגבר הנזק, תתגבר עוצמת ההפרשה והעצבים הגדולים יסכימו בטובם להעביר הלאה את המידע שעשוי להפריע, כמו לביבי, כמו בפוליטיקה, אז אני ארגיש את הכאב, אולי אפילו לעד. ואגב, גם זה מנגנון חכם כי הרי מי רוצה להפריע למיינד בתוכניות ששתלו לו בראש כמו לעשות ארגזים של כסף....או להמשיך לעבוד בחברה עד הפנסייה, או לגמוע עוד 50 קילומטר ריצה כי היעד הוא היעד (פעם הסברתי לכולם כאן שהגוף כמו כלב נאמן משרת את התודעה). אז למה להגיע לפריצת דיסק? למה להמשיך לבלבל את המח? למה פשוט לא לבוא בצניעות, לתרגל, לשאול שאלות, לקבל מהמורים שלכם ושלכן את המתנות הכי יקרות שיש ולוותר על היודע ולבוא כמתבונן. ככה פשוט. לחזור לשבט. לדאוג לגוף שמחובר לגוף שלי שמחובר לגוף שלכם. באהבה רבה שבת שלום.״