על מערכת חיסונית, ערכים וכניעה:

הנטייה הכללית היא להיות חסר אונים מבלי שנדע שאנחנו תחת התפיסה הזו, תלויים באי ידיעה ונסמכים על תוצאות בדיקת הדם, חוות דעת של רופאים, באמונה מלאה כי הידע והנסיון שנצבר משחר היסטוריית הרפואה הטובה והחכמה של המין האנושי יביא לפתרון המלא ולסוף התקלות בגוף. בנוסף, מתייעצים עם קרובים, מבקשים מכנה משותף. אולי תימצא תרופת סבתא בשבילי או אמצא איזה פטנט שעזר גם לשכנה. אני קורא לתפיסה הזו- כניעה. איך קרה, שאחרי מאות אלפי שנות התפתחות, הגענו לעכשיו ואנחנו הכי מנותקים מהכח העצום שלנו- לו קוראים מערכת חיסונית. מה היה קורה אם לא היו קוראים לה כך?

כאן נכנסת מגבלת השפה- מגדירים את המערכת הזו קודם כל כמערכת- משמע- אני רובוט ויש לי יחידות הנעה ותפקוד. אז זהו שלא. אח״כ משייכים אותה למילה ״חיסונית״. מגדירים ספציפית את פעולתה- מחסנת אותי. בפני מה? צרות העולם והפחדים שלי. גם טעות פרימיטיבית חמורה. בואו נשכח רגע את המושג שלה. נפרק את כל מה שאנחנו יודעים ונרכיב בחזרה. נמצא לתופעה הזו שם אחר. לעובדה שאני עצמי היא הוא החיסון, הלמידה, השדרוג, השכפול, התמיכה, הלמידה הפסיכית של אבולוצייה של וירוסים וחיידקים שלימים נהיו חלק מרצפי הדיאנאיי. כן! תקראו קצת על גנטיקה- רוב הסלילים הם פסלים של וירוסים וחיידקים- כמו מעבדה עם צנצנות פורמאלין. מה חשבתם שאתם סטרליים והבחוץ מלוכלך???? תבדקו שוב את תפיסתכם. התפיסה שלנו היא מערכת החיסון האמיתית. כשאתם נמצאים תחת תפיסה חלשה- אתם חשופים בחולשתכם. אז כמו אנשים שישאבו את האנרגייה שלכם, תמיד יהיה איזה וירוס שירצה קצת ממנה. פשוט לא? כן, יש פחד לסיבוכים. אבל אם נתיידד עם המוות ונבין שאני מסתיים מתישהו ומכל סיבה אז יהיה לי קל יותר לחיות והרבה יותר נינוח לעזוב את העולם. במקום זה, אני חי תלוי באחר, מפחד רוב הזמן מהסוף אז אני מקפיא את סדר הפעולות שלי, נשאר מופתע כל יום מהערכים שיורדים, מאיברים מאבדים תפקוד לאט לאט ונותרת אנרגייה מועטה, חיוורת שאיתה איכשהו ועם עוד כמה כדורים אני שורד. מה אני מציע: הטלת ספק- ראשית: ואלו מילים שיכולות לשנות תפיסה- אין דבר כזה, אין שום דבר בעולם הזה שמערכת הגוף הלוא היא אני- לא יכול לרפא. אין מצב שאני מגיע למצב שצריך לעזור לגוף עם תרופות! אין. ברור שאין לי נסיון במחלות סופניות והלוואי והייתי מת וקם לתחייה מחדש כדי לחוות וללמד אתכם. אבל- הכח הכי עצום- הוא לקום מתוך מחלה ולהגיד אין מצב שזה מסתכם בזה! אין מצב שזה מסתיים בזה. אין צורך לחשוב ישר על סרטן. בוא נדבר סתם על תופעות ביום יום שהגענו אליהן, אנחנו בכניעה ולא נח לנו בגוף או שיצרנו תלות בתוספי מזון ותרופות קלות. כמו כאבי מחזור. כמו חוסר חשק מיני. כמו חוסר אנרגייה כללית. כמו אי ספיקה של דברים. כמו ערכי דם ירודים. כל אלו הם אני!. קודם כל. והבדיקה העצמית היא לשאול- מה אני עושה שמאופיין בזה. גם לא להגיד- מערכת החיסון שלי קורסת. זה אני קורס. זה הדפוסים שלי מפרקים הכל. זה מחשבות הרקע ואיך שאני תופס את עצמי מול העולם שמכתיב את התרגום של זה בעולם הגשמי- הגוף שלי. הגוף הוא מאניפסט התודעה. הכל מקבל ביטוי בו. תסתכלו עליו לעומק ותגלו לפני כולם מה עובר לכם בראש דרכו. מהטראומה הכי קלה מהעבר ועד החרדה הכי גדולה מהעתיד.