חיים=מוות

הגיע הזמן לדבר על הצד השני של המטבע. כבר הבנו את עולם הניגודים נכון? דיברתי וכתבתי רבות. ההיפך מאני הוא אתה. ההיפך מזכר הוא נקבה. ההיפך מאור זה חושך. ההיפך מחיים הוא מוות.

את ההרצאות שלי ״הכירו את גופכם״ אני פותח ב׳עקרון על׳ שהוא עבורי אחד החשובים והוא נקרא- ״כיווץ ושחרור״. כלומר, עולם ההפכים. חלק מהוראות ההפעלה של עולם יחסי זה, מכוונות לתשומת לב יתרה בתקיעות המתאפיינת בהישארות באחד מצידיו של עקרון זה- שהייה ממושכת בכיווץ או שהייה ממושכת בשחרור. בשני המצבים יש חיסול תנועה. כשאין תנועה, אין חיים. חיים קורים כשיש מתח בין שני ניגודים. זה טבעו של היקום כולו ולא צריך להיות פיזיקאי דגול כדי להבין זאת. השארות באותה נקודה מבלי לבקר בהיפך שלה יוצר שרשרת של סימפטומים שהתודעה המתוחכמת מסרבת לקבל ומתכחשת לכח הבלתי מודע שמהדהד כל זמן שאנחנו נושמים- שינוי. לצאת. במקום זאת, מתהווה לו תהליך של קיבעון, ביטחון, הנובע מפחד, מחשש לאובדן, מאיבוד זהות, מסלידה ממאמץ.

אני אתן דוגמא ממש שגרתית לכולנו. יחסים. נניח יש לכם חבר או חברה, אשתדל לא להיות עקבי בשפה לגבי המגדריות. אותה חברה הכרתם בגיל 8 ומאז אתן חברות. על פי המסורת החברתית בה גדלנו ועולם הערכים שירשנו בבתי הגידול שלנו, קשר כזה מספק סיבתיות ראויה להמשיך אותו עד יום הדין. כמה רומנטי זה הא? אבל כמה סוגר ומדכא הוא. היתכן ששתי ישויות ישארו באותו טווח, באותו תדר, באותן עוצמות של התפתחות ויהוו אחת עבור השנייה את מוקדי ההשראה להעצמה ולהתפתחות? האם שתיהן יסבו אחת לשנייה אושר ויעמדו בכל כללי ההתנהגות הרוחניים הגבוהים ביותר הנקראים מרגע שצוותו יחד לחברות נצחית? זהו שלא בהכרח. אך בשם הכותרת ״חברות מבית הספר״ קורה תהליך של שימור ומהרגע שאני מתחיל בשימור, יחסים, אנשים, חפצים, אני מתחיל לקנן בצד אחד של המטבע וסוגר אט אט את הדרך לצאת ממנו. מה שקורה בפועל הוא שהשיחות הופכות להיות משעממות, המשפטים הופכים להיות קבועים וחוזרים על עצמם, אתם תרגישו שבא לכם פחות להיפגש אבל לא נעים לכם להגיד, ביקורת היא חלק מתהליך זה ותתחילו לתפוס סיבות מומצאות לחלוטין ללמה לא להיפגש תכופות, תיכנסו להחלטות פאסיביות כי אין ברירה וחייכם ינוהלו דרך מקבץ התפיסות הללו בשם חוק השימור. כי יש גם שימור לקוחות בעולם השיווק, לא שימרת, לא תשרוד, לא כלכלית, כי תעבור פשיטת רגל ולא חברתית, זה לא ממש אטרקטיבי חברתית (כל מה שנכתב כרגע גם מסתדר טוב מאד עם נושא הזוגיות).

להישאר בהכרה מלאה, קבלה, השקעה וקידוש החיים זה אומר להישאר באחד מהצדדים (מבלי להגדיר אותו כרגע ככיווץ או שחרור). לאהוב את החיים ולהתעלם מהמוות יביא שרשרת של אירועים שקורים בזה הרגע שאינכם מודעים לקשר בין הנסיבות לבין שימור החיים. לא מזמן שמעתי בחדשות שוב את המשפט שמגדיר כי החברה הישראלית (קרי יהודים כן....) מקדשת את החיים בזמן שהערבים (לא מגדירים אותם כישראלים כן....) מקדשים את המוות. שמתי כאן את המשפט הזה רק כדי להדגיש את נושא קידוש החיים. להאיר את העובדה שכמה אנחנו בתפיסה ובשפה מקדשים את החיים. כל כך מקדשים עד שחיי ילד יקרים יותר מחיי אדם מבוגר. באמת? למה? כי לו יש יותר שנים לחיות והוא יעיל יותר לחברה? כן! נוראי בעיניי! זה בדיוק מה שציפו מאיתנו שנאמין, אותם אלו שמנהלים את העולם ושומרים שנהיה בתוך הכלוב בתפיסות שנרצה להישאר בו ללא חווית חופש אמיתית מחוברת לבטן האדמה ולשמי היקום כי הכל שייך להם הלוווו!. הנה דוגמא לסימפטום מעוות של השארות בצד אחד של המטבע בעולם הניגודים.

עוד דוגמא נפוצה, הפחד מהמוות לא עלינו. מי שמת הוא מסכן. זה מפעיל אצלנו את עצב הוואגוס- בכי, חוסר שליטה, התפרקות, כאב, כיווץ פנימי של אברי הגוף