חיים=מוות

October 1, 2019

הגיע הזמן לדבר על הצד השני של המטבע. כבר הבנו את עולם הניגודים נכון? דיברתי וכתבתי רבות. ההיפך מאני הוא אתה. ההיפך מזכר הוא נקבה. ההיפך מאור זה חושך. ההיפך מחיים הוא מוות. 

 את ההרצאות שלי ״הכירו את גופכם״ אני פותח ב׳עקרון על׳ שהוא עבורי אחד החשובים והוא נקרא- ״כיווץ ושחרור״. כלומר, עולם ההפכים. חלק מהוראות ההפעלה של עולם יחסי זה, מכוונות לתשומת לב יתרה בתקיעות המתאפיינת בהישארות באחד מצידיו של עקרון זה- שהייה ממושכת בכיווץ או שהייה ממושכת בשחרור. בשני המצבים יש חיסול תנועה. כשאין תנועה, אין חיים. חיים קורים כשיש מתח בין שני ניגודים. זה טבעו של היקום כולו ולא צריך להיות פיזיקאי דגול כדי להבין זאת. השארות באותה נקודה מבלי לבקר בהיפך שלה יוצר שרשרת של סימפטומים שהתודעה המתוחכמת מסרבת לקבל ומתכחשת לכח הבלתי מודע שמהדהד כל זמן שאנחנו נושמים- שינוי. לצאת. במקום זאת, מתהווה לו תהליך של קיבעון, ביטחון, הנובע מפחד, מחשש לאובדן, מאיבוד זהות, מסלידה ממאמץ.

אני אתן דוגמא ממש שגרתית לכולנו. יחסים. נניח יש לכם חבר או חברה, אשתדל לא להיות עקבי בשפה לגבי המגדריות. אותה חברה הכרתם בגיל 8 ומאז אתן חברות. על פי המסורת החברתית בה גדלנו ועולם הערכים שירשנו בבתי הגידול שלנו, קשר כזה מספק סיבתיות ראויה להמשיך אותו עד יום הדין. כמה רומנטי זה הא? אבל כמה סוגר ומדכא הוא. היתכן ששתי ישויות ישארו באותו טווח, באותו תדר, באותן עוצמות של התפתחות ויהוו אחת עבור השנייה את מוקדי ההשראה להעצמה ולהתפתחות? האם שתיהן יסבו אחת לשנייה אושר ויעמדו בכל כללי ההתנהגות הרוחניים הגבוהים ביותר הנקראים מרגע שצוותו יחד לחברות נצחית? זהו שלא בהכרח. אך בשם הכותרת ״חברות מבית הספר״ קורה תהליך של שימור ומהרגע שאני מתחיל בשימור, יחסים, אנשים, חפצים, אני מתחיל לקנן בצד אחד של המטבע וסוגר אט אט את הדרך לצאת ממנו. מה שקורה בפועל הוא שהשיחות הופכות להיות משעממות, המשפטים הופכים להיות קבועים וחוזרים על עצמם, אתם תרגישו שבא לכם פחות להיפגש אבל לא נעים לכם להגיד, ביקורת היא חלק מתהליך זה ותתחילו לתפוס סיבות מומצאות לחלוטין ללמה לא להיפגש תכופות, תיכנסו להחלטות פאסיביות כי אין ברירה וחייכם ינוהלו דרך מקבץ התפיסות הללו בשם חוק השימור. כי יש גם שימור לקוחות בעולם השיווק, לא שימרת, לא תשרוד, לא כלכלית, כי תעבור פשיטת רגל ולא חברתית, זה לא ממש אטרקטיבי חברתית (כל מה שנכתב כרגע גם מסתדר טוב מאד עם נושא הזוגיות).

 

להישאר בהכרה מלאה, קבלה, השקעה וקידוש החיים זה אומר להישאר באחד מהצדדים (מבלי להגדיר אותו כרגע ככיווץ או שחרור). לאהוב את החיים ולהתעלם מהמוות יביא שרשרת של אירועים שקורים בזה הרגע שאינכם מודעים לקשר בין הנסיבות לבין שימור החיים. לא מזמן שמעתי בחדשות שוב את המשפט שמגדיר כי החברה הישראלית (קרי יהודים כן....) מקדשת את החיים בזמן שהערבים (לא מגדירים אותם כישראלים כן....) מקדשים את המוות. שמתי כאן את המשפט הזה רק כדי להדגיש את נושא קידוש החיים. להאיר את העובדה שכמה אנחנו בתפיסה ובשפה מקדשים את החיים. כל כך מקדשים עד שחיי ילד יקרים יותר מחיי אדם מבוגר. באמת? למה? כי לו יש יותר שנים לחיות והוא יעיל יותר לחברה? כן! נוראי בעיניי! זה בדיוק מה שציפו מאיתנו שנאמין, אותם אלו שמנהלים את העולם ושומרים שנהיה בתוך הכלוב בתפיסות שנרצה להישאר בו ללא חווית חופש אמיתית מחוברת לבטן האדמה ולשמי היקום כי הכל שייך להם הלוווו!. הנה דוגמא לסימפטום מעוות של השארות בצד אחד של המטבע בעולם הניגודים.

עוד דוגמא נפוצה, הפחד מהמוות לא עלינו. מי שמת הוא מסכן. זה מפעיל אצלנו את עצב הוואגוס- בכי, חוסר שליטה, התפרקות, כאב, כיווץ פנימי של אברי הגוף, חולשה ברגליים, דיכאון בהמשך, חרדה. אבל בשום מקרה זה לא חגיגה ושמחה כי אדם זה נוצר בזמן מסויים ונגמר בזמן מסויים וביניהם, הספיק להיות משמעותי עבור החברה ועבור עצמו. לא משנה מה גילו וכמה זמן חי (גם עם תינוק בן חודשיים), הוא הספיק משהו, ואת המשהו הזה איננו חוגגים, אלא כואבים את מה שלא הספיק. אך מי יודע מה הוא יכול היה להספיק? אולי בחירתו של תינוק זה, בעודו קולט את תדרי העולם אליו הגיע, הייתה להיפרד ממנו ומהוריו הקסומים והאהובים. אולי הייתה בו מודעות גבוהה שהתדר הגשמי והארצי לא התאים לה. ובאופן כללי, אנחנו לא מצליחים להבין, איך יכול להיות שילדים קטנטנים חולים ומתים. לעזאזל! . זה אכזרי. זה קשה. אבל מות מבוגר זה מובן. אה, זה צפוי. מוזר מה אני אגיד לכם....יש לי תחושה שמתישהו נצטרך לדבר גם על זה. על העיוות הנפוץ שהעולם שייך לצעירים. די בלהסתכל בשכנינו בעלי החיים (אנחנו לא בעלי חיים? מה אנחנו? מעל זה?). אמנם הצעיר מביא מבט חטוף אל העתיד אך כדי להבין כיצד הוא יראה, זו האחריות המכובדת של המבוגר. 

 

עוד דוגמא נפוצה, הצערה. במקום שאדם יסתכל קדימה וישא על גבו את ההיסטוריה העתידית המכילה אתגרים ותפקידים חדשים, הוא נשאר מנטלית, רגשית ופיזית בגיל 16. כל זה, כי במחשבות הרקע יש פחד עמוק מהמוות, דרכו לא מדברים, לא חושבים, לא מתעסקים בעובדה שיש לי סוף. במקום זאת, החברה שלנו ממשיגה את התפיסה המכווצת הזו וגורמת לנו לרכוש מוצרים נוגדי חמצון, אנטי אייג'ינג ולברור בקומפולסיביות את האוכל שנכנס לנו לגוף- היום אני אוכל בריא בשביל מחר ואל תרמו את עצמכם. זה הפחד מלסבול למות. מה כ״כ גרוע בסיגריה אחרי סקס או תוך כדי? או סתם אחת מדי פעם שיש בה עלים טעימים מפיגי מתח. ואולי שווה פעם אחת איזה מרחיב תודעה כימי יחד עם אהוב בשר ודם.

גם אני, מחפש טכניקות טבעיות לטפח את הגוף ולעיתים אני קולט מה מניע אותי לשם: הפחד מלהיות זקן (לא עשיר חלילה ממוצרי קוסמטיקה....מה יהיה איתי...). ואז אני עוצר. ונזכר. כמה נסחפתי אחר הכח המאסיבי הזה סביבי- בכביש, בפרסומות, בכתבות, בשיח התרבותי. כל נשימה שלי זה שם (אגיע לפתרון ההיזכרות והשכחה ממש תיכף אבל הוא בהחלט כלי איפוס חשוב להביא איזון של ההפכים- חיים ומוות ). הכח המאסיבי הזה הוא עצום וגורם לנו, מטבע היותנו חברה, לתגובה תואמת ומהירה. כמו קבוצת נמלים המתיישרת עם המלכה. כמו ציפור אחת שמובילה את כל הלהקה. יש לנו את האלמנט הזה בחברה שדרכו אנו נשמעים לצווים והוראות קיבוציות ואיננו שואלים למה. על הכח הזה מבוססת ההיררכיה החברתית שיצרה ומעודדת פערים קשים ביננו לצערי. אז הכח הזה מבקש להתמקד באובדן של אדם שמת, בחייו הקצרים, במה שלא הספיק, במה אני אעשה בלעדיו ואיזה אסון נורא זה. אם תצליחו להתגבר על הכח האוטומטי להגיב כמו כולם, תתפנו לשאול שאלות פתוחות שאולי יביאו עוצמה של שמחה ואהבה שלא חוויתם מעולם ודיוק נוכחותי עצום בחייכם האישיים במיוחד.

 

למוות יש גם צבע. מצב. הוא תמיד חשוך. אפל. שחור. אפילו לפחד ממנו יש צבע כהה וקודר. אולי כי זהו צבעו של היקום אליו אני חוזר? (לא יודע כלום לגבי גלגולים כרגע).

אין ספק שאור מביא חיים. אבל מי אמר שחושך לא? אין דברים שחיים בחושך? עזבו בחוץ עכשיו, או במעמקי האוקיינוס. בתוכנו, בבטן!. יש חיים בחשיכה. ככל שמגיעים יותר לעצם ככה יותר חשוך. במערכת העיכול יש תהליכים שצריכים חשיכה מוחלטת. שאור, היא סיבת המוות!.

למה קבענו שחושך זה מוות? למה קבענו שמלאך המוות בא בחושך?.

נכון שתהליכי מיתה קורים לרוב בחשיכה אבל זאת משום שהרצפטורים באישונים לא מקבלים ולא משדרים פנימה מערך של תגובות אלא ומאפשרים להתמקד בתהליך הפרידה מהחיים. אבל כשחושבים על זה, גם הלידות מאופיינות בחשיכה יותר מאשר באור. החיים נולדים בחושך. הפער הזה מטושטש היום בגלל האמצעים הסביבתיים שמשבשים כבר את כל המערך האקולוגי הטבעי- חום וקור, אור וחושך- כל אלו נשלטים ברובם על ידינו. חושך הוא מצב שמתקיים כל הזמן, הוא כמו אנרגייה נשית. הוא פאסיבי, אינו מיוצר. אלא קיים נצחית. הוא האנרגייה שמשרה בכולנו את הפוטנציאל לחיים. הוא הרטט שמעיר איברים, הוא המצב שבו, כשאנחנו לא מודעים, חסרי הכרה, ישנים עמוק, אנו מתחדשים. גם אחרי מסיבה עד אור הבוקר, ברור שנצטרך לאור היום לחוות חושך. שינה מחדשת. 

נוצרנו בחשיכה מוחלטת. התחלנו לחיות במעמקי האוקיינוס של אמא.

לעומת זאת האור, שמגיע מהשמש הוא לא יותר מאשר קרינה מסוכנת, אלימה, שיודעת רק לחסל כל מה שנמצא בקרבתה! האור הקסום שסביבנו עבר בעצם סינון של כח המוות הכי גדול ביקום- השמש. מי ששומר עלינו היא האטמוספירה היקרה. החכמה. המושלמת. זה זמן טוב לעצור רגע ולהכיל את העניין הזה ולהודות למעטפת של סלע כדור הארץ הלחה והטובה. היא הממברנה האמיתית של כדור זה. ממש כמו בתא. מחליטה מה נכנס ומה יוצא. כמובן שגם את זה נהרוס כדי שאנחנו נוכל לשלוט במה שיכנס ויצא ולא היא פחחחחחח. 

אור הוא דבר אקטיבי. הוא ״מגרש״ את החושך. אולי החושך מפנה לו מקום? למה מגרש? אור הוא כח בצד אחד של הסקלה וחושך בצד השני. לא ניתן לייצר חושך כי הוא קיים תמידית ובצד השני יש אור- ההיפך הגמור. אולי כשהאור קיים גם החושך נמצא בקירבנו. למרות כל זאת החלטנו שהמוות נמצא בצד החשוך ולא בצד המואר. קטע.

 

פחד מהמוות מביא לסדרה של בחירות והחלטות שיוצרות יחד סבל כבד. האם לקום כל בוקר, בדירה מושלמת, לצאת עם הכלב לטיול מוגן מהשמש, לשבת בבית קפה או לקפוץ ליוון, לחזור הביתה לקשקש עם חברה, לנוח שנ״צ, לצפות בתוכנית אהובה בערב ולאכול מידיהם של שפים או כל תזונה עם כותרת שהיא, מדי פעם לצרוך תרבות, לסיים את היום בדרינק, ללמוד לתואר, להיות עצמאי או שכיר, לנוח כל היום כמו מלך ולהוציא כספים על ניתוחים כדי שכולם יתפעלו מיופייך- זה החיים??? האם זה מה שנקרא לחיות? רק לפי טעם, ריח, שמע, מגע ומראה?

זו שאלה פתוחה כמובן. מהם החיים? מכלול החושים שלי או משהו אחר. מתי אני חי באמת ומתי אני חי מת. האם פתרונות כימיים, בטענה שהמח קצת יצא מאיזון, הם טובים לי?. האם לחיות עד גיל 90 זה נכון לי?.

על כל אחד מאיתנו להגדיר במדוייק מה זה חיים. לשאול את השאלה הזו. מה הם חיים עבורי. לא משנה מה התשובה. אבל היא חייבת להעלות לכם חיוך מסופק. עד התרגשות. ככה תדעו שאתם חיים. התרגשתם מהמחשבה הזו? מהיופי? מהקסם? פתאום הבנתם שאתם מודים למתנה הזו של החושים והגוף, לתת לכם הזדמנות לחוות את העולם הזה ואתם מתמלאים בהשתאות, סקרנות ופליאה יומיומית. בואו נשתעשע רגע ותנו לי להיות בתפקיד המתקשר ולחרטט לכם שאנחנו אנרגיות בעצם (יסלחו לי חובבי הז׳אנר, אני ביניהם אגב), שבאנו עם תוכנית (אחד הסיפורים!) ובחרנו בכוכב ארץ. מעולה! מה צריך כדי לחוות את כוכב ארץ? חושים, חליפה מימית שיודעת להתנהל עם גרביטציה, מבוססת על גזים, על אור ועל חומרים אחרים שחיים בסביבה. משגע! קנו לי כרטיס הלוך בבקשה! כמה אפשר להיות אנרגייה מפוזרת בקוסמוס! אפפפפפפפפפפפ. אבל לזה אני חותר. להרגיש ככה חי. להתפעל. להיות מופתעת. להתרגש מזה. בחיי וואלה, איזה נדיר זה. שכחתי כי התרגלתי. נו מה חדש?.

 

אבל בואו נתקדם לפתרונות:

הראשון יהיה שר הזמן. ההמצאה הכי טובה שלנו. למרות שאפשר לחוש אותו לגמרי והוא ממש נוכח בחיינו- אבל האם הוא קיים אתמול? לא. האם הוא קיים מחר? לא. היו חיים אתמול. יהיו חיים מחר. כרגע יש חיים! עכשיו חיים. אז אם החיים קורים כרגע, לתת לזה לקרות. לא לתכנן רשימות ומשימות בלתי אפשריות, לא לדחות אותם ואח״כ להצטער כל רגע, לא להתקע על סיפורים מן העבר ולא לנסות להעיר את העבר אל ההווה. אין שם כלום. תכנון תוכניות עוזר לנו לבצע עכשיו. גדולות ככל שיהיו בסופו של דבר הקטנות והעכשוויות הן אלו שנוצרות בהווה ומשפיעות על העתיד. לרצות להיות משהו כל היום....לא עובד. להתכוונן למשהו הזה עוזר יותר. כי התכווננות זה דבר יישומי. אני מייצר כוונות ברורות לגבי מה שאני רוצה עכשיו ומפרט את סדר הדברים והתהליכים המתבקשים עקב זה. התכווננות מביאה הבנה ששינוי מתבקש. שינוי זה תוצאה ישירה של חיים. אם אתמול לא ידעתי מילה ברוסית, מחר אני כבר אשלוט באיטלקית ובמחר שאחרי אני מלמד אחרים בעולם את טכניקת לימוד השפה שהמצאתי. לרצות להיות משהו מביא איתו כוונה הפוכה. וזה אחד מהסימפטומים של הזמן. ויש עוד מלא כן.... אז בעתיד יש מוות, בעבר נוצרו החיים ובהווה הם מתקיימים. משמע, יש לי התחלה ויש לי סוף וביניהם אני חי. אחלה. זה בדיוק ההבדל ביננו לבין בעלי החיים. להם אין את התפיסה הזו. הם במצב הווה מתמשך נתון. תראו למשל מה קורה כשיש בסביבתם בן משפחה, שבט, להקה חולה או זקן. הם מזרזים אותו למות ואנחנו רואים בזה אכזריות. הם רואים בהווה את התהליך שלו ולא מנסים לכפות עליו שימור חיים. כי אין בעתיד חיים. יש מצב עכשיו. המצב עכשיו הוא נתון שדורש התייחסות מסויימת. לא העתיד דורש תוצאה מסויימת. העכשיו.

לכן יש להבין שיש לי סוף. וכשאני מבין את זה לעומק, אני נדרש לפעולה עכשיו. אני מכיל את המחשבה שיש לי מגבלה. מסגרת. מספר סיבובים לפעולה: סיבוב הכדור סביב עצמו, סיבוב הירח סביבו וסיבוב הכדור סביב השמש וסיבוב הגלקסייה וכו. היקום בתנועה סיבובית ספירלית כלשהי ובאתי כמו חלקיק בדיאנאיי החברתי לתצריף הזה שיוצר גל צונאמי של חיים. כמו פארבולה. עכשיו זה העידן שלי ויש לי אורך גל מסויים, שאינו ידוע וטוב שכך!. לא כי הייתי מפחד יותר מאי הידיעה, אלא ידיעת הסוף מונעת פעולה. בדיוק כמו שההדחקה של הסוף מונעת פעולה.

אי הידיעה מעודדת ידיעה שהחיים קורים עכשיו. עכשיו ממש תחפשו את החיים שלכם בהתהוותם. כל בוקר תקומו, תמציאו לכם ברכה שתעיר את עיניכם וליבכם. שתפתח את הקולטנים הרדומים להתרגש מהאור הפוגש את עורכם. מהמים המרווים את צמאונכם. מהאנשים היפים והאוהבים באמת שסביבכם. מהמזון המשובח. ואחר כך, כשתצאו מהבית, תחפשו את החיים שלכם מהזוית הקולקטיבית- איך תרמתי למען האורקסטרה ההרמונית והמושלמת הזו שנקראת עולם. חיים. איך השתלבו חיי בחייהם של אחרים ואילו משמעויות הסבתי עבור האחר. רק אח״כ, תחפשו את המשמעויות שמזינות את האני שלכם. בשורה תחתונה תגלו, שככל שתחיו בייצור משמעויות עבור הקולקטיב, תגלו שקיבלתם במתנה את משמעות חייכם.

 

 

חומר נוסף למחשבה, לעשייה ופתרון יהיה ההבנה שכל יום אני מת וקם לתחייה. כשאתם ישנים טוב, יש לכם מושג מה קרה? יש לכם תחושת קיימות? לא. אתם נמצאים במצב של חוסר אונים, חוסר שליטה, חושך, חסרי מודעות ואין לכם מושג בכלל אם זה הלילה האחרון בחייכם. לא להילחץ בבקשה. אבל זה נתון. כל יום ההכרה שלי מתה, פגה. וחוזרת בבוקר. כך שלמעשה אתם חווים מוות כל יום. וזה ממש בסדר. בתפיסה הזו, אם תתחילו להתנהל מולה ולא צריך לחשוב עליה כל יום, ניתן לקבל הבנה טובה יותר של מחזור החיים. להכניס פנימה משמעות עמוקה לקיימות שלנו. להכיל את הסדר הזה של מסגרת החיים. להרגיש נח עם המחשבה שיש לי סוף. כי כפי הנראה, ככה זה מרגיש. אין מרגיש. תחושת הגשמיות נעלמת. היא חוזרת עם השניה הראשונה של חזרת מערכת ההפעלה- הכרה ומודעות. הכרה פנימית ומודעות סביבתית. אז כל יום הוא בעצם מחזור חיים. הוא פרבולה. מתחיל בעלייה ומסתיים בירידה. כמו מסה. כמו אנרגייה. יש לה שיא בין שני הפכים. תתחילו להכניס פנימה יום יום את מחזור חייכם. תעצבו אותו כך שיהיו לו מאפיינים ביום יום. כך הוא יקרין על מחזור החיים היותר גלובאלי שלכם- ואם אנחנו אנרגיות- אז הוא יקרין גם על הנצח המחזורי שלכם ועל הביקור הקרמאטי שלכם בכוכבים אחרים. אמן.

 

הבא בתור- לשכוח. אהלן וסהלן. מה לשכוח? שו לשכוח? אין מצב. כמה קושי יש לשכוח. זה לגמרי מובן. אבל אפרט כאן ואנסה לדייק כמה שיותר למה אני מאחל לכם ללמוד לשכוח השנה ושזו תהיה ברכה טובה בראש השנה הנוכחי. שתאחלו לעצמכם גם לשכוח ויעלה חיוך עמוק מתוך האיברים בבטן, דרך החזה ויצא לבסוף על פניכם ותכלס, זה החומר האמיתי להצערה. ליופי.

אז וגם היום, שיכחה נחשבת כשלילית. אפילו לא מוסרית. תארו לכם אם הייתי מפרט כאן למה חשוב גם לשכוח את מה שעשו ליהודים לאורך ההיסטוריה......מי שכבר מבין את הרעיון, בידו התשובה שתשחרר את הסבל האצור בגוף ובתודעה ואת הגורמים המעכבים עקב תפיסה זו. אבל אני לא אכנס לזה כאן אבל מזמין אתכם לחקור נושא זה בהקשרו הלאומי לאחר שתבינו קצת יותר את מה שאני בא לכתוב על שיכחה. אני רוצה ללמוד לשכוח זה אומר שאני משחרר את הסיבים בגוף שלי מלתפוס את הזכרונות. לשם כך פיתחנו בעבר ציורי קיר. תיעוד היסטורי גשמי שאינו נצבר בגוף. מה שישאר זו הלמידה. מה שנעשה עם הלמידה- הוא הפואנטה של האבולוציה התודעתית. 

כפי שאני רואה זאת, המח הוא רק הפרוג׳קטור. הוא המקרן שמציב על מסך המודעות שלנו את הלך העניינים הפנימיים. תאי הזכרון, כפי שהמדע מגדיר אותם ככאלה, הם בעצם רשת פעולה של אחסון שמטרתם ליצור רצף חיים ותחושת המשכיות הנובעת מהקשרים. לא ברור בטח מה שכתבתי. בלי אחסון חוויתי, לא ניתן לייצר המשכיות. כלומר, הרגע הזה שהוא הרגע הזה שהוא הרגע הזה, לא ניתן לתפיסה. משמע, ברגע שיש לי תפיסה אני מבין שיש לי אחסון. זה מגיע עד להבנה הבסיסית של מה זה טוב ומה זה רע, מה זה עונג ומה זה סבל. נגעתי באש נשרפתי. ללא אחסון, אחזור על זה ואמות. החיידקים שמהווים את הגשמיות שלנו (עוד לפני שפיתחו הכרה ומודעות עצמית) התאגדו לקהילות שיחד, כמו כדור הארץ, יצרו סביבה על בסיס שיתופי פעולה והדדיות (משהו ששכחנו לצערי כתוצאה משהייה ממושכת בצד השני- אגואיזם).

אותן קהילות חוו מוות מהיר וחוזר ולא הצליחו לייצר תהליך מתמשך. ארוך טווח. אלא קמו ומתו. הסביבה חיסלה אותם. כדי לקיים יותר חיים ולאורך זמן=המשכיות מתפתחת, היה צורך במנגנון של השארות. שיתהוה מרחב גדול יותר לעולה של הדדיות. אחסון ולמידה מאחסון התפתחו. הם יצרו עוד קהילה שאחראית על שחזור מצבים, למידתם והסקת מסקנות. נניח טמפרטורה מסויימת הייתה ממיתה אותם כל פעם מחדש, אחסון של מידע זה יוצר פטנציאל של למידה ויצירת תגובה, ריאקציה שתביא את האחסון ליצור פעולה. במקרה הזה, הגנה מהריאקציה הנגרמת עקב הגעתה של הטמפרטורה הספציפית הזו. 

אז מה כל זה לשכחה?

מאז ועד היום, התפתחו מנגנוני האחסון בכל תאי הגוף. יש זכרון גנטי מוחלט ברמה חיידקית בשורשי הגרעין של כל תא. יש זכרון מהיר, יש זכרון איטי. יש זכרון מוכן לשליפה, הנמצא במים שבין הרקמות, שאחראי על תגובות תנועה מידיות ויש זכרון שצריך לשלוף פעם בחיים והוא נמצא באיזו רשת סיבים עמומה אי שם בשיפולי מערכת העיכול והוא יעלה כשנרצה או כשניתבקש או כשיקרה אירוע שמזכיר אותו. משם, הם יעלו למקרן למעלה- המח. לוקח זמן להניע אותו בגוף ולעיתים לוקח לו שבועות לצוף מאז הגירוי שלו. לכן החיפוש, במידה ויש סבל ועולה שאלה, רלוונטי יותר מתמיד. הערה חשובה והארה, לעיתים זכרונות שנטמעים בגוף, מתפשטים יותר ממה שהם היו באמת. נניח וארעה טראומה כלשהי והאנרגייה שלה נאגרה בצורתה הגולמית בגוף, מצטרפת לטראומה תגובת הסביבה, קרי אנשים ומילים שיוצאות להם מהפה ורעיונות שנילווים, וזו מנפחת את סיפור הטראומה ומחברת אליו עוד ככ הרבה מושגים וכותרות ושוזרת בהרחבה כללית את הזכרון בשטח עמוק וגדול יותר כך שנוצרת חפיפה לעיתים בין אזורים וגם, תופסת יותר מקום ממה שהייתה אמורה. 

אותם תאים, סיבים, רקמות, מיטוכונדריות של השרירים כנראה, אוגרים את התדר האחסוני, או יותר נכון מייצבים אותו. מקיימים אותו. שכחה מפזרת אותם. מפרקת אותם לזכרונות מתועדים אך לא קיימים. זכרון יכול להיות פעיל ואקטיבי (יוצר תגובה) ויכול להיות רשום ופאסיבי.

רשום אבל לא רדום, משום שגם רדום זה זכרון אקטיבי. רדום זה נסתר בפני המודעות. רשום מתקיים, מודע ואינו גורם לתגובה כלשהי בגוף.

אתן דוגמא. נניח והייתי נחות מול אחד ההורים. לימים, אני אממש את זכות הדחייה בתוך זוגיות. אני מחפש אדם שיתן לי לשחזר את אותה תחושה רשומה בגוף. כך, אתנהל בחיי מבלי להיות מודעת לסיבת הסבל שעולה עכשיו. אך אם בחיי, עברתי אחת, גדלתי ממנה, רפאתי לאחר שזיהיתי את הדפוס היקר הזה בתוך עצמי, הזכרון שהתעורר אל המודעות מתגלגל למצב רשום בלבד שאינו מעורר תגובה ואז, בפעם הבאה, כשאפגוש במקרה אדם דומה עם פוטנציאל שמביא נחיתות, לא אראה בו כלל אדם מושך לקשר. לא תהיה היקשרות. יהיה זיהוי מידי וחיוך גדול לאחריו. דרך השיכחה אני נרפא מסבל.

טראומה אלימה יכולה לחוות לעד את עצמה כאלימה באותה עוצמה כפי שקרתה, גם אם עברו 1000 שנים. יש כאלו שטוענים שטראומות עוצמתיות עוברות גם חיים נוספים ומשחזרות. לא יודע. אני חי, עוד לא מתתי וקמתי מודע. וטוב שכך. לא היו נשארים לי תאים פנויים לחוש את החיים. אין ספק שטראומה אלימה מייצבת עצמה שכזו ואיתה בא כאב וצער שהם עוד זכרונות אחסון שנטמעים בגוף. תוסיפו על כך את עולם האמונות והערכים של החברה הרחוקה והקרובה סביב אותו קורבן טראומה. כל מושג נכתב ומצטרף לאחסון של אותה נקודת זמן ואותם מאפייני אירוע. אך אף אחד מהסובבים לא מעודד לשכוח. משום שלשכוח משנה את ההגדרה העצמית. לשכוח זה לוותר על הנקמה, על הכעס, על הצדק, על הסבל ועוד אמות מידה שנילוות לארוע הטראומה. אבל מה אם, בעקבות הטראומה, היה מתבצע תהליך של שחרורה ולא הקמת גל עד בגוף, או טכסי עליה לרגל מול בני זוג חברים או אנשים מזן מסויים ומשם ניהול חיים שלמים עד אחרון הימים סביב הטראומה? לא ביזבוז? ולא, אני לא מקל בארוע הטראומה אבל אני גם לא מקל באיכות החיים. בקיימות בחיים. בנוכחות בחיים. משום שזו אנרגייה רגישה ומבריאה, אנרגיית החיים. היא מביאה כל כך הרבה אהבה וכוונה טובה גם אם בוצעו החלטות ובחירות, פאסיביות או אקטיביות, שגרמו לחריטות מאד קשות בגופנו. אפילו בשפה נגדיר טראומה פיסית ומנטאלית- צלקת. דווקא אז, נרצה לעבור תהליך של קבלת מציאות, חמלה וסליחה ושחרור הצריבות שנוצרו בגוף כדי שלא נתבונן על החיים בעכירות ובטישטוש. אלא ניקח את הכח שמגיח מאנרגיית החיים, הלוא הוא כח היצירה ונתעל את כוחם להנעה, למימוש, ליישום כלשהו בהתאם לנתיב הבחירה של הקורבן. אלמלא ההגדרה הזו, ׳קורבן טראומה׳, המצב היה אחרת. ושוב, זה לא שאני חושב שקורבן טראומה אינו ראוי לתואר הזה, ליחס מהמוסדות, ליחס מהחברה, לתמיכה, להצדקה ולעונש זהה לישות המקרבנת. אבל בהקדם האפשרי, לקבל, לחבק, לסלוח ולשחרר מהגוף את אחסון הטראומה כדי לפנות מקום לחוויות מתוקנות, טובות ומרפאות שיביאו חיים מלאי משמעות בעלי הקשר סיבתי חיובי לטראומה. מהקמת ארגוני מניעה גדולים ועד לליווי פרטני ואינטימי וכו.

אז אחסון הוא בעצם מנגנון הגנה וכגודל השפה, הוא הופך לעצום ודינאמי. שכחה מתוך תהליך של התבוננות וערות תורמת להעברת האחסון מרדום ומודחק או מבעבע ותוסס, למצב רשום. לעולם לא אשכח את הרגע (בעבודה יסודית שוכחים לגמרי) אבל נפרדתי ממצבי האחסון שדרשו פעולה, תגובה, ריאקציה. כל סדר הפעולות שאוחסן גם, התפזר והזעתי אותו החוצה.

כשאדם סוחב על גופו, למעשה בתוך גופו, את זכרונות מעשיו, הגדרותיו, שמו, שם משפחתו, שלל עיסוקיו, ידע מדיד כמו ידיעה בתחומים שונים, צובר חדשות, משנן היסטוריה לאומית וכו׳, הוא מאט את אנרגיית החיים שבו ויוצר מסך בין המציאות כפי שהיא לבינו. המציאות הופכת להיות וריאציה חשיבתית בתוך המקרן שבגולגולת. החושים יחפשו את ההדמייה שנוצרה בראשה במציאות האמיתית אך יתקיים פער בין שניהם ולא תהיה תשובה לעולם לשאלה: למה כל מה שאני רוצה לא קורה? זה מסב סבל רב. לנו ולסובבים בחיינו.

שכחה עוזרת להפרד מאחיזת החיים. להיפרד מגיל 16. להיפרד מחברים מגיל 3 שכבר לא רלוונטים לתהליך ההתפתחותי שלנו. להכיל את העשור בו אתם נמצאות. להבין את העשור שעוד יגיע ואת תפקידיו. לקחת חלק נוכח היום באחריות האישית והקולקטיבית ולייצר יישומים בהתאם. לקיים ארועים התואמים באופן מלא לשלב בו אתם נמצאים. 

שכחה מפנה מקום להכיל את החיים עכשיו. לקלוט.

עם יש גלגולים, שכחה היא ללא ספק המאפיין המרכזי של תהליך זה. בשכחה אני בא כדף חלק שמחכה לטקסט. בשכחה אני בא לדיון פתוח ולא נעול. בשכחה אני מפרק דעות קדומות ואמונות שצברתי ואיני נמנע מכל חוויה שהיא. בשכחה אני מביא השראה לכל כך הרבה אחרים שישכחו גם. שיופתעו כל בוקר מזה שקמו. שישימו לב למסגרת הזמן שהגדירו להם וינהלו אותו בחכמה. שכחה גורמת לך להתבונן בתהליך הפארבולה של חיים. יש לי התחלה ויש לי סוף. בהתחלה הייתי כך ובסוף אני כך. אני מקבל בברכה את הסוף שלי. יש מקום להכלה. בשכחה אהיה יעיל יותר. מדוייק להפליא ולא אבזבז מילים על רכילות נצברת.

שכחה מזמינה ערות לחיים ברורים ונוכחים.

בשכחה אני הולך עם חזית גופי לפנים ולא עם הגב קדימה.

בשכחה אני מתכנן איך למות. אני חושב על כל הסידורים הדרושים ובוחר כיצד לסיים את התוכנית שלקחתי חלק ביצירתה.

אני יורד לרצפה, נשכב על הגב ומתבונן בתחושות שעולות עם המחשבה על סופי. הוא איתי בבוקר, לעיתים בצהריים ונדיר בערב. אני חי כשעון חול. יש לי קצב מסויים של העלמות והופעה. באתי לקחת חלק בבריאה המטורפת והבלתי נתפסת הזו. באתי לחוות עולם מסוג מסויים שכרגע מתנסה בקצה הרחוק של הגשמיות. אני מסכים להסתיים.

 

השנה תנסו להתקרב יותר, גם עם הפחד ממנו, אל המוות. להתיידד עם תופעתו. לא לנסות לנצח אותו כי גם אם יגלו פטנט אנרגטי שישמור אותנו בגוף נצחיים, זה לא משהו שהייתם רוצים לחיות בו. זו אשליה של חיה בכלוב. זו עבדות קשה וזוהרת. זה כמו לחיות בלי לישון. ככה זה ירגיש. זה יביא איתו מערך של כימייה שתהפוך את החיים לבלתי נסבלים וכדי לחצות את זה, תקחו עוד כימייה שתאזן את זה. האם אלו חיים? 

 

חג שמח אהובים יקרים. תודה על כך שקריאתכם אותי מסבה לי משמעות מלאת חיים עבורי. דרך המילים שלי אליכם אני מדבר אלי.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

October 1, 2019

April 18, 2019

February 8, 2019

Please reload

Archive